החלטה בתיק ע"ו 40867-11-12

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדת ערר (להלן: "הבקשה").

ברקע ההתדיינויות מצויות העובדות הבאות. המבקשת הגישה ערר לוועדת הערר של עיריית מעלה אדומים אודות חיובי ארנונה. ביום 13.6.12 ניתנה החלטה של וועדת הערר הדוחה את הערר האמור (להלן: "החלטת ועדת הערר או ההחלטה"). בהחלטה האמורה נקבע כי הועדה אינה מוסמכת לדון בערר לגופו וכי המקום לליבון הטענות שהעלתה העוררת (להלן: "המבקשת") הוא במסלול המשפטי- מנהלי.

ביום 18.6.12 נתקבלה ההחלטה אצל המבקשת. ביום 15.7.12 הגישה המבקשת ערעור על החלטת ועדת הערר לבית משפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים (להלן: "בית משפט לעניינים מקומיים"). ביום 23.10.12 הגיש המשיב בקשה לדחיית הערעור על הסף. ביום 18.11.12 קיבל בית משפט לעניינים מקומיים את בקשת המשיב ודחה את התביעה מהיעדר סמכות. מכאן הבקשה שבפניי.

המבקשת טוענת כי, טעתה "טעות שבדין" בנוגע לערכאה המוסמכת לדון בערעור. על פי הטענה, הודעת הערעור הוגשה מכוח תקנה 85ה(ב) לתקנון המועצות המקומיות באזור יהודה ושומרון (להלן: "התקנון"). ב"כ המבקשת סברה בטעות כי ההוראה האמורה מפנה לערכאת ערעור של בית משפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים ולא לבית המשפט המחוזי בירושלים.

נטען בהקשר זה כי הוראת תקנה 124 לתקנון לפיה מוגדר בית משפט לעניינים מקומיים כ "בית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאה ראשונה ובית משפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור שהוקמו לפי סעיף 125", הובילה אף היא את ב"כ המבקשת לכלל טעות. המבקשת טוענת כי המדובר בטעות שבדין המצדיקה הארכת מועד מכוח תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). היא ממשיכה וטוענת כי הטעות האמורה נעשתה בתום לב. לבסוף, היא טוענת כי סיכויי הערעור שהגישה, טובים.

לטענת המשיב, יש לדחות את הבקשה מן הטעם כי לא מתקיים "טעם מיוחד" כאמור בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. עוד נטען כי המבקשת ניסתה לעקוף את החובה של הגשת הבקשה לבית משפט זה. על פי הטענה, המבקשת ביקשה מבית משפט לעניינים מקומיים כי יעביר את הערעור לבית משפט זה וזאת במקום להגיש את הבקשה בעצמה באופן מיידי.  עוד נטען כי  למרות שנודע למבקשת על טעותה ביום 23.10.12 היא בחרה להגיש  את הבקשה לבית משפט זה רק ביום 21.11.12, דהיינו כחודש לאחר מכן. לבסוף, נטען כי סיכויי הערעור שהגישה המבקשת הם אפסיים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה, להתקבל. אסביר את השיקולים ביסוד קביעה זו.

אכן, על פי תקנה 85ה(ב) לתקנון, המועד להגשת ערעור על החלטת ועדת ערר לארנונה הוא תוך 30 ימים לבית המשפט המחוזי בירושלים. המבקשת טעתה טעות שבדין והגישה את הערר לבית משפט לעניינים מקומיים. האם בנסיבות העניין המדובר ב"טעות שבדין"? נקודת המוצא לדיון היא שעל המבקש הארכה הנטל להוכיח קיומו של טעם מיוחד כאמור בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. קיומו של הטעם מיוחד נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו.

בהקשר זה יש לשקול בין היתר, את משך האיחור (ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקת האיחור). עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ודוק, גם איחור של יום אחד בלבד, לא יוכר, ברגיל, כטעם מיוחד (בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות כללית נ' בויום מהנדסים בע"מ, (פורסם במאגרים, 16.8.95)), אלא אם כן האיחור נבע מנסיבות שאינן מצויות בשליטתו או בתחום ציפייתו הסבירה של מבקש הארכה.

עוד נקבע לעניין זה בפסיקה כי גם טעות או אי ידיעת הדין, אין בהן כדי להקים טעם מיוחד להארכת מועד (בש"א 8794/09 בלום נ' א.פ. (באר שבע) סחר תעשייה ושיווק בע"מ (פורסם במאגרים, 15.11.09)). ודוק, במהלך השנים כלל זה "רוכך", אולם אין בכך כדי להכשיר כל טעות ולסווגה כטעם מיוחד (בש"א 1818/03 חניה שלום נ' כונס הנכסים הרשמי ו- 2 אח', תק-על 2003 (1) 727).

במקרה שבפניי, על המבקשת היה להגיש ערעור על החלטת ועדת הערר לבית משפט זה עד ליום 18.7.12. המבקשת לא עשתה כן. ברם, יש בהתנהלות המבקשת כדי להצביע על כך שבענין שלפנינו יש להחיל את "הריכוך" שהוחל לאחרונה בפסיקה לענין הטעות שבדין ולקבוע כי  נסיבות האיחור בעניננו מהוות טעם מיוחד. המבקשת שבפנינו לא זלזלה בסדרי הדין וטעותה בהבנת סעיף 85ה.(ב) לתקנון היתה בתום לב ולא תוקנה ע"י מזכירות ביהמ"ש לענינים מקומיים במעלה אדומים אליו הגישה המבקשת את הערעור במועד  בסוברה בטעות כי שם  פועל ביהמ"ש של ערכאת ערעור. אילמלא היתה המזכירות מקבלת את הערעור בטעות היתה המבקשת מספיקה להגיש במועד את הערעור במקום הנכון.

המבקשת הגישה ערעור על החלטת וועדת הערר לבית משפט לעניינים מקומיים בזמן הקבוע בדין, דהיינו 3 ימים לפני שחלף המועד להגשת ערעור (30 ימים), זאת ועוד,  ביום 21.11.12, יומיים לאחר שדחה בית משפט לעניינים מקומיים את הערעור שהגישה מחוסר סמכות, הגישה המבקשת את הבקשה שבפניי.

מכלול הנתונים הנ"ל מצביע על כך שהיא נהגה בתום לב הוא גם מצביע על כך שלמשיב לא עומדת טענת אינטרס הסתמכות. בנסיבות אלה ועל רקע "ריכוך" הגישה בדבר בקשות ארכה (ראו דברי כב' השופט ריבלין ברע"א 9073/01 סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תקדין עליון 2002(1) 746(2002)). אני מוצא כי הפתרון המידתי בנסיבות העניין, הוא לאפשר למבקשת ארכה קצרה להגשת ערעור, בכפוף לתשלום הוצאות לטובת המשיב בשל הטרחה בהגשת התגובה המפורטת בהליך שבפניי. בהחלטתי הנ"ל נתתי דעתי גם לסיכויי הערעור.

סופם של דברים, הבקשה להארכת מועד מתקבלת. המבקשת רשאית להגיש ערעור תוך 7 ימים מיום המצאת החלטה זו. המבקשת תשלם למשיב הוצאות בסכום של 1800  ש"ח.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ז טבת תשע"ג, 30 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.